מעשה בקרפדה

הָיֹה הָיְתָה לָהּ קַרְפָּדָה,
עֵינֶיהָ יְרֻקּוֹת,
וְהִיא הָיְתָה כֹּה בּוֹדֵדָה

שֶׁבָּא לִי כְּבָר לִבְכּוֹת.

בַּבֹּקֶר הִיא הִתְרַחֲצָה
בְּבֹץ טָרִי וְחוּם
וְהִסְתַּכְּלָה עַל הַבִּצָּה
כְּאִלּוּ הִיא יְקוּם.

"הוֹ, אֲהוּבִי הָעֲתִידִי,
שֶׁבִּי, רַק בִּי יִבְחַר!
מָתַי תּוֹפִיעַ לְצִדִּי?
אִם לֹא הַיּוֹם – מָחָר?"

וְהוּא הִגִּיעַ יוֹם אֶחָד:
נָסִיךְ יָפֶה מִחוּ"ל,
עָשִׁיר וְכַמּוּבָן קַרְפָּד –
כְּלוֹמַר, מַתְאִים לָהּ בּוּל.

"הֲתִנָּשְׂאִי לִי?" "בְּוַדַּאי!",
קָפְצָה הִיא בְּחֶדְוָה,
"שַׁלֵּב יָדֶיךָ בְּיָדַי!"
וְהוּא עָנָה: "קְוָה-קְוָה!

לֹא אֶשָּׁאֵר עוֹד עֲרִירִי
אֲפִלּוּ לֹא דָקָה!"
וּפִיו הַקָּר וְהָרִירִי
הִדְבִּיק לָהּ נְשִׁיקָה.

וְאָז, בָּרֶגַע הַמֻּשְׁלָם
וְהַקָּסוּם הַהוּא,
הָפְכוּ שְׁנֵיהֶם לִבְנֵי-אָדָם
וּבַבִּצָּה טָבְעוּ.

דּוּמָם נִצֶּבֶת הַבִּצָּה
לַצֶּמֶד מַצֵּבָה...
...וְאִם מוּסַר-הֶשְׂכֵּל תִּמְצָא,
סַפֵּר גַּם לִי, קְוָה-קְוָה.

2010

אקורדים